זיו כותב לתומר

את תומר ה כרתי כמה ימים לפני היום הראשון של הלימודים בכיתה י'.

עשו לנו "יום היכרות" ואחרי שהקריאו שמות בזמן שעשו לנו סיור בבית הספר הוא בא אלי ואמר

לי "גם לאח שלי קוראים זיו, אני תומר".

שנינו עלינו לכיתה י' לבד, בלי חברים בכיתה מהחטיבה. תומר תמיד ידע למצוא פתח להסתדר.

תומר ניצל את העניין שיש לי ואחיו אותו השם, שבר את הקרח וככה שנינו לא היינו לבד יותר

בתיכון.

ישבתי לידו מהיום הראשון )עד שהפרידו בנינו בגלל הפרעות(.

הרבה אנשים מכירים את תומר הקצין המצטיין, אני מכיר את תומר הנער, שמ צד אחד לוחם

איגרוף תאילנדי בהתהוות וספורטאי בחסד, ומצד שני ילדותי, עושה שטויות ומתחכם עם מורות.

מההתחלה היה לנו חיבור טוב.

גם אני ובעיקר תומר, תמיד ידענו להישאר בתחום האפור, לעשות בעיות שלא עוברות יותר מידי

את הגבול.

מצד אחד מעצבנים את בעלי הסמכות, מצד שני לא מספיק חצופים כדי להעניש אותנו.

עשינו צחוק מהמורות, ידענו לתחמן במבחנים ועבודות, הכנו טוסטים באמצע הכיתה בהפסקות,

פיצחנו גרעינים בשיעורי ביולוגיה, עשינו עם חברים על האש בחניה של בית הספר בזמן לימודים

ועוד.

במשך כל תקופת התיכון, ועד שתומר עבר לגור עם אשירה, כל יום כיפור אחרי בית הכנסת תומר

היה מגיע אלי הביתה. היינו יושבים קצת עם ההורים שלי ואחיות שלי ואז היינו יוצאים חזרה

לכיוון מרכז כפר סבא וחזרה לבית שלו. זה היה מנהג קבוע במשך כמה שנים, וכשזה נפסק היינו

שולחים הודעות לפני כיפור ונזכרים בתקופה הזאת.

עוד לפני שתומר התגייס בעצמו, שהיינו חוזרים מהצבא )הגיוסים של אוגוסט ונובמבר 2006(

היינו משחקים באבש"ש ויוצרים צורות ובאופן כללי תמיד תומר התעניין מה עושים ואיך, במיוחד

מהחברים הלוחמים האמיתיים בחי"ר.

כשחבר שלנו דן נהרג בזמן השירות שלו, תומר היה הראשון שהתקשרתי אליו, הם נפגשו יום

קודם לכן לפני שהם חזרו לצבא.

כמו מפקד הוא שלח אותי לבית של אימא שלו לבדוק אם זה באמת היה הוא.

מאז כל שנה לפני יום הזיכרון אנחנו מבקרים את רינה אימא של דן.

יום לאחר מכן תומר הולך לבקר את המשפחה של אילן, הקשר שלו כשהיה מ"מ שנפל בהתקלות

כמה ימים אחרי דן.

ביקור משפחות שכולות מבחינתו זה ערך עליון. אין מצב לוותר על דבר כזה.

אני מבטיח להמשיך את צוואתו.

את העתיד בתחילת הקריירה הצבאית של תומר ראיתי כבר ביומו הראשון בצבא.

אני במקרה נשלחתי לשמירות בבקו"ם בזמן שבין טירונות ואימון מתקדם בתותחנים, וביומו

הראשון תוך כדי שרשרת החיול ובשעת ת"ש ישבנו יחד כל זמן שהתאפשר.

תומר מייד ביקש את הנשק שלי וראו את האור בעיניים שלו. הוא הגיע למקום שלו.

מאז אותו יום הצבא היה חלק בלתי נפרד ממנו, בישיבות בפאבים, הוא היה מדבר על החוויו ת שלו

בתור טירון, ובקורס מ"כים, וכצוער בקורס קצינים וכמה זמן לוקח לו לפרק ולהרכיב מא"ג ונגב,

ודיבר על תו"ל ודברים שצריך לשפר ולמה אנחנו הצבא הכי חזק שיש והכי טוב.

גם כחייל, ובטח כמפקד, תומר כמו תומר תמיד ידע איך לתמרן ולהתחכם במערכת. 

זכור לי סיפור אחד כשהוא היה מ"מ הוא התחכם עם החוקים הנוקשים לתיזוז טירונים בבא"ח

וכתב "תיק תרגיל" לחייל יחיד כדי לתזז אותו במסגרת החוקים ולמנוע ממנו שינה.

תומר תמיד היה יצירתי וידע איך לרכב על התחום האפור בכל דבר, גם כתלמיד, כחייל כאיש צבא

קבע.

עשה כל מה שנדרש כדי להצליח, בלי לעבור על החוק ותמיד ידע ללחוץ על הנקודות הנכונות ועל

מי שצריך כדי להצליח במשימה.

מאז שתומר סיים קורס קצינים ונכנס כמ"מ תמיד אמרתי לו ולחברים שהוא לא יסיים עם הצבא

עד שלפחות יהיה מח"ט, אם לא יותר מזה. מח"ט זה המינימום...

הפעם האחרונה שנפגשתי איתו ליותר מכמה דקות הייתה בפסח בשנה שעברה.

אני שונא לדבר בטלפון, ואני גם די עצלן.

כדי שנצליח להיפגש כמו שצריך תומר אירגן הכ ול כמו מבצע צבאי.

דיבר עם חבר שלנו גיא שידבר איתי, דיבר איתי שאדבר חזרה עם גיא שנקבע יום ושעה, ודרש

שנכניס ללו"ז.

עד ששלחתי זימון למייל הוא לא נרגע.

שיחקנו עם הילדים בפארק בהרצליה, דיברנו על כניסתו הקרובה להיות מג"ד וכמה שהוא מחכה

לזה.

מאז שאר התקשורת שלנו הייתה בעיקר בהודעות.

כשהוא נכנס לתפקיד, לפני שפרסמו ראיונות איתו בחדשות, לפני המלחמה וגם כמה ימים אחרי

יום ההולדת שלו שהיה כבר בזמן המלחמה, שהייתה לו דקה פנויה לענות לי לפני שחזר ללחימה

ולאנשים ששלו שצריכים אותו באמת.

תומר, בניגוד אלי, ידע לחלק את הזמן שלו ולתת לכל אחד הרגשה שתומר הוא שלו.

הוא ידע איך לשמור על קשר עם כולם, לכבד את כולם ולהיות שם בשביל כולם.

היום כולנו פה בשביל תומר.