גלי כותבת לתומר
מכתב מגלי, חברת קיבוץ אלמוג
את תומר פגשתי לראשונה שנתיים לפני הגיוס שלי לצבא.
הוא היה נוהג לשבת עם המלש״בים בקיבוץ ולעזור להם לתכנן ולהציב מטרות לשירות הצבאי.
לראשונה הגעתי לספסל הלבן מחוץ לבית שלו, ותומר במלוא תשומת הלב עזר לי להבין מה אני רוצה מעצמי ומהשירות הצבאי שלי. מהר מאוד הספסל הלבן הפך למקום אליו אני מחכה להגיע בכל סופ''ש, ותומר הפך לדמות בין המשמעותיות בחיי ובקבלת כל ההחלטות שלי בכל הקשר.
הוא תמך והיה שם עבורי בכל אבן דרך בחיי, מהקטנה ביותר, למשמעותית והרת הגורל. הוא היה שם תמיד, לדבריו כבר מזמן לא רק בתור היועץ הצבאי, אלא ביותר היועץ לענייני הכל. אכן כך היה…
היום כשאני מסתכלת בגעגוע על השיחות שלנו בווטסאפ, אני מגלה שוב שוב בפליאה כמה חשוב לו היה להיות לי לעזר, כבכל הדברים שאי פעם עשה הוא היה שם כל כולו. תומר היה איש של ''אול אין''. הוא מעולם לא עיגל פינות בשום דבר, ונתן לי ולרבים וטובים ממני את התחושה כאילו הוא כל כולו רק שלנו. דמות המפקד החינוכית זרמה בעורקיו וניכר היה שערכי החינוך וההובלה היו בראש מעינייו, והתכתבו באופן תמידי וגורף עם מעשיו בפועל.
מעולם לא היה אצלו אחד בפה אחד בלב, ובכל מה שעשה האמין בכל ליבו ובאמונה שלמה. הלכתי אחריו בעיניים עצומות ובביטחון גמור, כי כזה הוא היה, מאלו שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות.
תומר היה אח גדול וחבר, וחסרונו מורגש בעורקים בכל דקה.